1להיות מהות התורה הוא עצם אצילות רוחני עליון מתפשט לתחתונים בחסד אל. ולכך הוא השגה אלהות א״א שתושג לתחתונים זולתי ע״י הנבואה מפני שאינה מושגת בכח הדעת הגשמי. ולזה אין התחלותיה מן השכל הגשמי כענין הטבעית שהתחלתם מהחוש המושג. אמנם התורה היא אלהית התחלותיה מהנבואה. ואם ח״ו יכחיש המכחיש הנבואה. יכחיש הדת. ולזה היתה הראיה הראשונה לישראל מהקב״ה על התורה השגת הנבואה כולם אפי׳ הקטנים במעי אמם כנודע. א״כ לפי זה יתחייב שא״א לשכל האנושי לשפוט בענייני התורה ובפירוש דבריה כפי מה שיחייב שכל האדם: ולהיות קשה על השכל האנושי להשיג מה שסדר השכל האלהי בחכמתו הנפלאה בתורה ומה שנכלל בה מההלכות ואגדות ומדרשות וסודות הכל נמסר למשרע״ה על פה ומשה מסר ליהושע ויהושע לזקנים וכו׳. ולהיות שהשכחה מצוייה ואין עוד נביא כי לא בשמים הוא. לזה בחסדו ית׳ הקדים רפואה למכת השכחה. וזה במה שמסר למשרע״ה ולמדו דרכים שבהם ישיגו מה שישכחו מפירושים שנמסר לו על פה והם י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם ועל פי מדותי׳ יוכלו חכמי ישראל להחזיר מה שישתכח ע״ד שהחזיר עתניאל בן קנז בפלפולו תמורה ט״ז מה שנשתכח באבלו של משה ע״ה ובלעדי זה אי אפשר לאדם לחדש שום דבר בתורה אחר שהתחלתיה הם מן הנבואה ולא מן השכל האנושי כנ״ל. וע״ד זה אמרז״ל פסחים ס״ו. ובנידה י״ט אין אדם דן ג״ש מדעתו אלא א״כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד למשה מסיני. וכן אמרו בזוהר שמות דף פ״ו ע״ב וז״ל אמר ליה לא שמענא ולא אומא דהא אוליפנא כתיב דברים ד׳:מ״ד וזאת התורה אשר שם משה. אשר שם משה אתה יכול לומר דלא שם משה אי אתה יכול לומר. וכן כתבו שם דף פ״ז. וז״ל ר׳ יצחק פתח קהלת ה׳:ה׳ אל תתן את פיך לחטוא את בשרך. כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא על פתגמא אוריתא. כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעו בה ולא יפיק מאוריתא מה דלא ידע ולא קבל מרביה דכל מאן דאמר במילי דאורייתא מה דלא ידע ולא קבל מרביה עליה כתיב שמות כ׳:ג׳-ד׳ לא תעשה לך פסל וכל תמונה וקב״ה זמין למתפרעא מניה בעלמא דאתי בזמנא דנשמתא בעיא למיעאל לדוכתא דדחיין לה לבר ותשתצי מההוא אתר דצריך וכו׳ וכן זכר שם בסמוך. וז״ל א״ר אבא כתיב שמות כ׳:ד׳ לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וכתיב התם שם ל״ד פסל לך שני לחות אבנים כמו לא תעשה פסל. לא תעביד לך אורייתא אחרא דלא ידעת ולא אמר לך רבך מ״ט כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא. אנא הוא דזמין לאתפרעא מינך בעלמא דאתי בשעתא דנשמתך בעיא למיעל קמאי כמה זמינין לשקרא בה ולעיילא לה גו גהינם: והנה נתבאר לך שהחכמים הראשונים עם גודל מעלתם וקורבתם אל הנבואה כשארז״ל בפ׳ כצד מערבין ד׳ נ״ג לבם של ראשונים כפתחו של אולם. ושל אחרונם כנקב של מחט. וג״כ אמרו בפרק אלו קשרים קי״ב: ובירושלמי דדמאי פ״ק ה״ג ודשקלים פ״ה ה״א ובב״ר פ״ס. אם הראשונים בני אדם אנו בני חמורים ופ״ק דיומא ט׳: טובה צפרנן של ראשונים מכרסן של אחרונים. ואם הראשונים עם גודל חכמתם היו נשמרים מלומר דבר שלא שמעו כנ״ל. דמא״ל לא שמענא ולא אימא ק״ו לאחרונים. וא״כ ראוי לחקור ולדעת מי התיר לאחרונים לחדש משכלם ולפרש פשטי הכתובים כל אחד ואחד כפי השערת שכלו בלי שיקבלנו מרבו. ורבו מרבו כי הנה זה יראה כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה כדמשמע ממאמרי הזוהר שהקדמנו וראוי לעונש עצום: והנה המשל בזה אצלי הוא למלך שיצא דבר מלכות מלפניו ויעבירו קול בעיר מטעם המלך וגדוליו לאמר להקהל כל יוצא צבא ולעמוד על נפשם כל איש בכלי מלחמתו בידו ולעמוד על מעמדם לבלתי יבוא האויב על העיר בטח להשמיד להרוג ולאבד. וכל העובר את מצות המלך אחת דתו להמית ויכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך. ויהי כאשר חדל הקול ויבוא זקן אחד מזקני העיר ונכבדיה וידבר באזני אנשי העיר בסתר לאמר לא הבנתם דברי הכרוז ואת מצות המלך לא ידעתם. כי באו דבריו באין מבין וכי דבריו הם סוד כמוס וחתום עמדי. ויפצרו האנשים בהזקן מאוד להודיע להם כוונת המלך ויאמר להם הזקן ידוע תדעו כי האויב היושב במארב הוא יצר לב האדם רע מנעוריו. כי אויב איש אנשי ביתו זה גופו ומצות המלך הוא לאמר לו תענהו בסגופים ותעניות כי הם כלי מלחמה כנגדו לשמור הנשמה מן האויב היושב במארב הנשמה ואל תתנו שנת העצלה לעיניכם ומה מאוד מתוקה מדבש מליצת הכרוז ומשלו אשר דבר. וייטב דברי הזקן בעיני כל העדה וישאו קולם יחד ויאמרו לו החייתנו נמצא חן בעיני אדוני וישמעו האנשים את דברי הזקן ויאמינו לדברו. ויתנצלו העם איש עדיו מעליו ויקראו צום ועצרה וילבשו שקים וישובו אל ה׳ בכל לבבם ובכל מאודם ויכניעו יצרם הזונה כדבר הזקן. ויהי בלילה ויבא האויב על העיר בטח ואין איש עומד בפניו וישלול שלל ויבז בז וילך לו לדרכו. ויהי ממחרת ויאמר המלך אל עבדיו למה לא תקנתם למצותי ואותי השלכתם אחרי גוכם וישאו כל העדה את קולם ויבכו ויתחננו למלך ויפלו לפני רגליו ויאמרו לו. ירא ה׳ על איש הזקן וישפוט כי הוא אשר היה בעוכרינו ויספרו לו את כל הקורת אותם עם האיש הזקן ויקצוף עליהם המלך וגם על האיש הזקן היה הקצף. והנה המשל בעיני דומה לנמשל כי כאשר תהיה הכוונה האלהות בפסוק כוונה אחת ויפורש הפסוק בכוונה מתהפכת מכנגד כוונתו ית׳ בבלתי השמר פן ואל מלשנות את תפקידו מה מאוד גודל ענשו כי הפשיט התורה מבגדי מלכות והלבישה שק. וא״כ מי יתן ידעתי אבוא עד תכונתו איך מצאו חכמי ישראל הראשונים וכ״ש האחרונים לפרש התורה כל אחד כפי שכלו יהולל ואיש אל עבר פניו ילכו לא ראי זה כראי זה:
